<h1>ראב"ן — סוף כתובות</h1>
<h2>דף מז:</h2>
מי שמת ולא הניח [אלא] כדי כתובת אשתו והיא אינה רוצה לקבור את בעלה אין מחייבין אותה מדינא שהיא אינה חייבת בקבורת בעלה והיא בעלת חוב וקרוביו חייבין לקוברו.
<h2>דף סד.</h2>
המורדת על בעלה לא דיינינן לה כי כלתיה דרב זביד דאי תפסה לא מפקינן מינה ואי לא תפסה לא יהבינן לה ומשהינן לה אגיטא תריסר ירחי, דהכי אמרי(נן) רבנן סבוראי דהוו בתר רבנן (דהודאה) [דאמוראי] דכד משתהיין תריסר ירחי אגיטא נפקן להו לתרבות רעה בין בזנות בין בשמדא, ולהכי מפקינן מינה מאי דתפסה ויהבינן לבעל לאלתר וכתב לה גיטא לאלתר והכי טבא לתרווייהו. וכן לשומרת יבם שמורדת כיון דמסקנא מצות ייבום עיקר כדאמרינן [יבמות ל"ט:] חזרו לומר מצות יבום קודמת למצות חליצה דאמר רב נחמן דסוף סברוה [כ]רבנן דאמ[רו] מצות ייבום עיקר, (הילכתא) [הילכך] כותבין אגרת מרד עליה ומפסדת כתובתה.
<h2>דף קט.</h2>
הפוסק מעות לחתנו לנדוניא ופשט לו את הרגל שהרחיב לו את הזמן שאמר כשיהיו לי מעות, [ו]לא אמר לו זמן קבוע שאילו אמר לו זמן קבוע כשהגיע הזמן היה חייב ליתן לו [ד]הן הן דברים הניקנין באמי[רה], אבל כשאמר לכשיהיו לי מעות מצי למידחי ולומר עדיין אין לי מעות ואומר החתן לא אשאנה עד שתתן לי והכלה תובעת להינשא, אדמון אומר הדין עמו לא ישאנה עד שיתן לו ותשב עד שתלבין ראשה, וחכמים אומרים הדין עמה שהרי היא לא פסקה עמו אלא אביה פסק והיא אינה יכולה לדחוק את אביה שימהר ליתן.
